את השיר הזה כתבתי בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", מתוך הלם עמוק וכאב לאומי.
שיר זה הוא זעקה, תפילה, ובקשה שלא נשכח- לא את הנופלים, לא את השבר, ולא את האמת.
אלו שורות של אב, של אם, של בת ובן, של עם- שמבקש לזכור, לבכות, ולזעוק את מה שלא ניתן להכיל.
תקווה כוזבת

כַּיּוֹנָה צְחוֹרָה,
מְבַקֶּשֶׁת מְחִילָה,
אוֹתְךָ מְחַפֶּשֶׂת,
מִתְחַנֶּנֶת.
עֵינֵינוּ חָשְׁכוּ,
רַגְלֵינוּ כָּרְסוּ,
זַעֲקָה אִלֶּמֶת,
אוֹבֶדֶת.
יַם הַגָּלוּת,
אֱדוֹם בַּמַּלְכוּת,
נַפְשֵׁנוּ דּוֹאֶבֶת,
נִשְׁבֶּרֶת.
יִשְׁמָעֵאל בַּדָּם,
פֶּרֶא אָדָם,
כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת,
הוֹרֶסֶת.
נִכְנְסוּ מְרַצְּחִים,
שָׁבְרוּ גִּבּוֹרִים,
יָד מוֹחֶצֶת,
שׁוֹחֶטֶת.
טָרְפוּ זְאֵבִים,
כַּאֻמּוֹת שִׁבְעִים,
בַּת נוֹפֶלֶת,
כּוֹשֶׁלֶת.
טָבְחוּ נְבָלִים,
אָבוֹת אֲבֵלִים,
תִּקְוָה מוֹעֶדֶת,
דּוֹאֶגֶת.
בָּתֵּינוּ שְׁמָמָה,
פֶּרֶץ וּצְוָחָה,
נִכְנַעַת שִׁבֹּלֶת,
נִשְׂרֶפֶת.
יוֹם הַשִּׂמְחָה,
בְּאֵבֶל נִמְחָה,
הִתְהַפְּכָה אֱמֶת,
בַּעֲצֶרֶת.
אַל תִּשְׁכְּחוּ,
שְׁמָם תִּמְחוּ,
נְשָׁמָה הוֹלֶכֶת,
מְבַקֶּשֶׁת.
זִכְרוּ אֲהוּבִים,
בָּנִים שׁוֹבָבִים,
תִּקְוָה כּוֹזֶבֶת,
כּוֹאֶבֶת.
אַשְׁלַיַּת שָׁלוֹם,
הִתְעוֹרְרוּ מֵחֲלוֹם,
אוּמָּה נֶאֱמֶנֶת?
בּוֹגֶדֶת.
אם השיר נגע בכם- אשמח שתשתפו או תגבו!