צליל החיים

"אפשר לקחת הכל מאדם חוץ מדבר אחד אחרון: החופש

האנושי לבחור את הגישה שלו בכל מערכת נתונה של

נסיבות, לבחור את הדרך שלו"/ ויקטור פרנקל.

"אני אדון לגורלי, אני רב החובל של נשמתי"/

ויליאם ארנסט הנלי.

במשך מאות שנים של חקירות דגל המדע בהוכחות. כך הפריך אמונות רבות, דעות כוזבות ומיסטיקות חסרות בסיס. אך כך גם אישש ואימת ממצאים שעד אז היו בגדר תעלומה, בגדר פולחן דתי ואמונה שרק קובץ אנשים ניסו להחזיק בה בכמיהת נפש. במשך מאות שנים הפריך המדע אגדות ואמונות רבות כמו האמונה שהעולם שטוח, שהשמש סובבת סביב כדור הארץ או שהחייזרים בנו את הפירמידות. והוא גם אישש מיתוסים רבים שהיו רק ספקולציה רחוקה או סיפור עם ישן, כמו האמונה שישנם כוכבים רבים מחוץ למערכת השמש, העיר האבודה טרויה, ערים ששקעו מתחת למים או התפרצות של אש הגיהינום מהאדמה.

אך עכשיו התגלה למדע מיתוס נדיר במיוחד, אמונה חזקה שנפוצה בקהלים רבים והיוותה בסיס לאמונות כה רבות. עד אותו יום המדע לא ידע עליו דבר, לא הכיר בו ולא חשב שיגיע יום שיחקור אמונה שהתגלתה כשורשית ביותר בעולם.

לעומת המדע, האגדות, התיאולוגיות, האמונות והמיתוסים היו מלאים בו, כמעט ולא היה סיפור עם או אמונה שלא החזיקה בו, שלא ראתה בו את המקור האמין ביותר, שלא העריצה אותו. כל עלילות הגבורה היללו אותו, כל היושר והצדק נקשרו בשמו וכל יופי ואמת היו כרוכים בו יחדיו. היה זה יצור מיוחד, גילוי נדיר, קראו לו 'בחירה'.

אך למדע כל זה לא היה ברור, הוא מצא עצמו מנתח את הבחירה, מנסה להבין מהי ולמה היא מועילה. למדע היה ברור מזה שנים רבות כי האדם אינו שונה הרבה מהחיות, הוא חי ופועל כמותם בדיוק, הוא מגיב ודורש לא אחרת ממנו. כשנגלתה הבחירה אל המדע, כך סתם באקראי, ביום בהיר, היא זרעה בו ספק ובלבול, תהיות וחששות שהבהילו את כל מדעני העולם לאספה דחופה, לדון באותה הגבירה, הבחירה.

"זוהי קלישאה של הדור הצעיר" נופף קשיש באצבעו "בימנו ידעו כולם כי כ'בהמות נדמו', אין הבדל בין אדם לבהמה, כולם חיים באותה הצורה"

"אתה צודק בהחלט" הניד בראשו פרופסור מקריח "גם בדורנו ידעו כולם ש'מותר האדם מן הבהמה אין'"

"זוהי בוודאי אגדת עם ישנה" טען בחור בשנות השלושים לחייו "לא יתכן שהדור המשכיל הזה יאמין בכזו פתיה"

"אחח…" נאנח אדם בעל שיבה "הדור הזה יכול להאמין בכל דבר שימכרו לו ברשת, צריך רק פרסום טוב וכולם ינהרו אחריו"

התקוטטות המילים נמוגה כשהפרופסור הוותיק ביותר נכנס אל האולם, הס הושלך בו והוא פתח: "ידידי היקרים, הנני יודע שאתם נסערים עד מאד, גולה גם לאוזני דיברי ההבל הללו ויש צורך לעשות מאמצים רבים ככל האפשר כדי לבלום אותם" הוא סקר את המשתתפים במבטו החמור והמשיך: "אל לנו להיבהל, הרי מאות שנות מחקר נמצאים מאחורינו ואנו יכולים להיות בטוחים שהצדק בידנו. עלינו רק להציל את הדור הצעיר והנפתה מלהאמין באמונות שווא". המדען הצעיר היעווה את פניו לדבריו אלו. "עלינו לנסח את ממצאינו הברורים כחמה במסמכים רשמיים שיוציאו את האור לעולם"

כך הוחלט בוועידה וכך נעשה. במשך חודשים ארוכים קיבצו החוקרים מאות הוכחות ומחקרים לכך שהאדם אינו בעל בחירה, היו לכך הצדקות רבות. בין דפי הספר נרשמו טענות רבות כמו: האדם מגיב מאינסטינקטים מולדים, הוא מושפע מהסביבה, הגנים שהורשו לו קובעים את החלטותיו, ההחלטות מתקבלות במוחנו עוד טרם שאנו מודעים להם, כל הבחירות שלנו מושפעות מגורמים פנימיים כמו מצב רוח והחומרים הפועלים במוח, ומגורמים חיצוניים כמו התניה, הטרמה, שכנוע ומזג האוויר.

הם ערכו את הספר בצורה מעולה, שלבו בו מאות מחקרים וראיות אמפיריות, תרגמו אותו לכל השפות והפיצו אותו בעולם כולו. שער הספר היה כבית כלא שמאחוריה עמדה נכלמת, גברת בחירה. הספר עורר סערה תקשורתית רבה, העם יצא להפגנות המוניות, התושבים נחלקו בעד ונגד וכמעט ופרצה מלחמת אזרחים עולמית. המדע לא הבין כי נגע בציפור נפשו של האדם, במהותו הפנימית ביותר שהרי לכך נבחר, להיות בוחר. החוקרים החלו תוהים, מה קרה? על מה ההמולה? הרי העם אינו חסר השכלה עד כדי כך, הוא מבין היגיון ומחקר. לראשונה החלו החוקרים מבינים שאולי חידה גדולה מסתתרת מאחורי הבחירה, אולי לא חקרו אותה מספיק לעומק כדי להבין מה היא טומנת בחובה.

כך מצאו עצמם החוקרים גוחנים מעל ערמות ממצאים, סיפורי אגדות ואמונות ישנות שכמעט נשכחו ומנסים לגלות את סודה. הבחירה לא יצאה עדיין לחופשי, היתה היא עדיין בתוך כוך מסורג, בתוך מבחנת מעבדה, עדיין הייתה חשודה בהפצת שקר ודיבה על המדע.

לאט, לאט החלו לצוץ ראיות אחרות, רוחות חדשות נשבו, ממצאים אחרים התגלו וחוקרים רבים ערקו לצד האחר. הם טענו שלא יתכן שהאדם ככל החיה, זעקו 'בחיר הבריאה הלא יבחר?' ממצאים של שכר ועונש החלו נערמים בצד האחר, הוכחות פיזיקאליות החלו לערער את עמדתם המוצקה של המדענים, ממצאים התומכים בליברטריאניזם והוכחות מהפיזיקה הקוונטית ערערו גם הם בתורם את עמדתם הנחושה של המדענים.

תוהו השתרר בעולם, ואם עד עכשיו היה זה רק בקרב התושבים כעת הוא התנחל קבע גם אצל הפקולטה הגבוהה למדעים. איש לא ידע מימינו ומשמאלו, איש כבר לא ידע למה להאמין.

חודשים ארוכים שרר העולם בתוהו הזה, הפגנות ומחאות נערכו מתחת לכל בית, שילטי חוצות ענקיים צידדו בעד ונגד ומאמרים רבים פורסמו בעיתונות ובתקשורת. עד אותו היום שבו החליט הפרופסור הוותיק ביותר לצאת לחפש למצוא תשובות. הוא ישב במשרדו כשמנורות לילה מאירה על הדפים, הוא ניסה להבין איפה יוכל למצוא את התשובה. כל הכתבים המדעיים עובדו זה מזמן, גם על כל התיאוריות והמיסטיקות עבר ואפילו קרא את כל סיפורי העם והאגדות. ולשווא.

מול הבקתה הנידחת מצא עצמו הפרופסור מתרגש, לא מכך שגילה את אטלנטיס, לא מכך שחשף את העיר האבודה שאיש מעולם לא גילה, ולא, לא מכך שחיים שם תושבים רבים יותר משיכול היה לדמיין. דבר אחד ריגש אותו, לפי כל האגדות, בבקתה הזו, בפאתי העיר, חי הזקן החכם ביותר בעולם, נצר למשפחה מפוארה של חכמים. עוד שניה, עוד רגע קט וכל התעלומות, כל ייסורי הנפש וההתלבטויות יגיעו לקיצם. בלב פועם מהתרגשות, בחשש ובתקווה צעד הפרופסור אל מפתן הדלת, ידו שהורמה כדי לדפוק רעדה מהתרגשות ומצחו היה עטור זיעה. שלוש דפיקות הספיקו כדי לעורר את החכם הזקן שקרא מפנים הבית לאורח הנכבד להיכנס אל משכנו. מול החכם הזקן הרגיש אפילו הפרופסור צעיר בשנים רבות, בתוך הבקתה הפשוטה ידע הפרופסור שכאן בוודאי טמונה התשובה.

הפרופסור הביט בזקן הלום רעם, היתכן? האם רוח נבואה מדברת מגרונו של הזקן? למרות ההלם הפרופסור התנער ושאל: "אם כן, מהי התשובה לשאלה הזו? מה המסקנה?"

הזקן חייך ועיניו הטובות הביטו בו, הוא הורה לו לשבת לרגליו על כרית בד נפוחה ואמר: "הו, ידידי המלומד, החפץ אתה בתשובה?" הפרופסור הנהן במרץ כילד קטן המשתוקק אל סוכריה. "אם כן, הסכת. האדם הוא בחיר הבריאה ובוודאי שיש בידו לבחור בטוב או ברע, הוא אדון לעצמו, אדון לגורלו, הוא בוחר ובחירותיו משפיעות עליו בחזרה…"

"אבל… היתכן?" התפרץ הפרופסור כתלמיד לא ממושמע, "ישנן הוכחות מוצקות כל-כל לכך שהאדם נטול בחירה, המדע גילה כה הרבה על…" הזקן הרים את ידו, עוצר אותו משטף דיבורו המהיר, "אתה צודק, ידידי, אתה צודק" אמר החכם הזקן. הפרופסור הביט בו בתמיהה, לא מבין לאן חותר הזקן. "אתה צודק" חזר החכם, "אתה צודק. כל מה שגילתם במדע- צודק, כל המחקרים שחקרתם- נכונים וכל ההוכחות- אמת. אבל זהו כלל לא סותר"

הפרופסור הביט בו בשתיקה, לא מבין, ומחכה להמשך. והוא אכן הגיע: "אלוקים נתן את הבחירה לאדם לבחור בטוב וברע, אך סכנה נוראה נשקפת מכך לאדם עצמו וליקום כולו. תאר לעצמך אדם שבוחר ברע שוב ושוב, איזה חורבן נורא זה ימיט על האנושות!" הפרופסור הנהן, מסכים עם כל מילה.

"לכן כמו אותו מלך שהתיר למציל בנו להיכנס לבית גנזיו ולקחת משם כל שברצונו, וכשהבין כי כך יוכל לחסל את כל אוצרותיו יצר לו הגבלות ופיתויים שימנעו ממנו לנצל את זמנו, כך! כך בדיוק הוגבל האדם כדי שלא יחריב את העולם!"

שתיקה ארוכה השתררה בבקתה הישנה, ושאלה הססנית חמקה מהפרופסור: "אז האם… אולי… האם איש החסד של המלך יוכל להתעלם ולגבור על כל ההסחות והמניעים? אולי, אולי יוכל בכל זאת לזכות באוצרות האמיתיים?"

חיוך רחב האיר את פניו של הזקן החכם, חיוך רחב שהאיר גם את עיניו. אך הוא שתק.

אך הפרופסור לא היה מן המובסים מהר, הוא שאל בכל זאת "האם זה נכון שיוכל האדם להשתחרר מכל הכבלים הללו שמונעים ממנו להיות אדם באמת, שמונעים ממנו להיות בחיר הבריאה? האם יוכל לנתק את המוסרות שבגללם כבהמות נדמה ולהיות, סוף כל סוף, אדם?" הפרופסור הביט בחכם בציפייה, בתקווה, בשאלה עזה, "האם???"

אך החכם הזקן רק חייך ושתק.

"אולי…"

---

השורות שאחרי…

אל תתנו לזה לשקוע.
אל תחליקו את זה הלאה כאילו כלום לא קרה.
אל תתנו לרגע הזה להתפוגג.
תעשו איתו משהו. תשנו. לא לרגע- לתמיד.

וזה לא חייב להיות דרמטי או קשה.
זה רק צריך לקרות.
שינוי קטן. פשוט. רגעי.
אבל בחירה.

כל מה שרציתי לומר הוא-
תבחרו לבחור. בבקשה.

זו הבחירה שלי.